• H376 — אִישׁ (ʼîysh, eesh): קיצור של אֱנוֹשׁ (ʼĕnôwsh) [H582] (או אולי דווקא משורש בלתי־משומש שמשמעותו להיות קיים); איש, כפרט או כזכר; משמש לעיתים קרובות כלוואי למונח מסוים יותר (ובמקרים כאלה תכופות אינו בא לידי ביטוי בתרגום) (EN)
• H589 — אֲנִי (ʼănîy, an-ee'): צורה מקוצרת של אָנֹכִי (ʼânôkîy) [H595]; אני (EN)
• H853 — אֵת (ʼêth, ayth): נראה כצורה מקוצרת של אוֹת (ʼôwth) [H226] במובן ההדגמתי של ישות; בעצם, עצמוּת (אך בדרך כלל משמש לציון מושא הפועל או מילת היחס באופן מוגדר יותר, במשמעות 'אף' או 'דהיינו') (EN)
• H1931 — הוּא (hûwʼ, hoo): שצורת הנקבה שלו (מחוץ לחמישה חומשי תורה) היא הִיא (hîyʼ); מילה קדומה, כינוי גוף שלישי יחיד; הוא (היא או זה); מובע רק להדגשה או במשפט בלא פועל; וגם (בהוראה מחזקת) עצמו, או (במיוחד עם ה"א הידיעה) אותו הדבר; לעיתים (כמילת רמז) זה או ההוא; ולפרקים (במקום אוגד) הוא, הם (EN)
• H2233 — זֶרַע (zeraʻ, zeh'-rah): מן זָרַע (zâraʻ) [H2232]; זרע; ובהשאלה, פרי, צמח, עונת הזריעה, צאצאים (EN)
• H2490 — חָלַל (châlal, khaw-lal'): שורש ראשוני (השווה חָלָה (châlâh) [H2470]); גם פועל גזור שם (מ־חָלִיל (châlîyl) [H2485]); בעיקרו: לנקוב, כלומר (בהשתמעות) לפצוע, להתיך; ובהוראה מושאלת: לחלל (אדם, מקום או דבר), להפר (את דברו), להחל (כאילו בפתיחת בקיע), לחלל בחליל (EN)
• H2930 — טָמֵא (ṭâmêʼ, taw-may'): שורש קדום; להיות טמא, במיוחד במובן פולחני או מוסרי (מזוהם) (EN)
• H3588 — כִּי (kîy, kee): מילית קדומה (הצורה המלאה של תחילית היחס) המציינת יחסי סיבה מכל סוג, קודמים או תוצאתיים; (במשתמע) בשימוש רחב מאוד כמילת חיבור או תואר הפועל של זיקה (כמפורט להלן); לעיתים קרובות משתנה במידה רבה על ידי מילות יחס אחרות הנספחות אליה (EN)
• H3772 — כָּרַת (kârath, kaw-rath'): שורש קדום; לכרות (לקצוץ, לגדוע או לבתר); ומכאן, להשמיד או לכלות; ובמיוחד, לכרות ברית (כלומר לכונן ברית או הסכם, במקורו על ידי ביתור בשר ומעבר בין הבתרים) (EN)
• H4432 — מֹלֶךְ (Môlek, mo'-lek): מן מָלַךְ (mâlak) [H4427]; מֹלֶךְ (כלומר: מלך), האל הראשי של בני עמון (EN)
• H4616 — מַעַן (maʻan, mah'-an): מ־עָנָה (ʻânâh) [H6030]; בעיקרו, שימת לב, כלומר תכלית; משמש רק כתואר־פועל: בגלל, בשל (כמניע או כמטרה), ובמובן תכליתי: למען, כדי ש־ (EN)
• H4720 — מִקְדָּשׁ (miqdâsh, mik-dawsh'): או מִקְּדָשׁ (miqqᵉdâsh); (שמות 15:17), מן קָדַשׁ (qâdash) [H6942]; דבר או מקום מקודש, ובמיוחד ארמון, מקדש (בין של יהוה ובין של אלילים) או מקום מקלט (EN)
• H5414 — נָתַן (nâthan, naw-than'): שורש קדום; לָתֵת, בשימוש רחב ביותר (לָשִׂים, לַעֲשׂוֹת וכדומה) (EN)
• H5971 — עַם (ʻam, am): מן עָמַם (ʻâmam) [H6004]; עַם (כיחידה מקובצת); ובמיוחד שֵׁבֶט (כשבטי ישראל); ומכאן (בהוראה קיבוצית) חַיִל או בְּנֵי לְוָיָה; ובהשאלה — עֵדֶר (EN)
• H6440 — פָּנִים (pânîym, paw-neem'): ריבוי (אך תמיד ביחיד) של שם עצם שאינו בשימוש פָּנֶה (pâneh); מן פָּנָה (pânâh) [H6437]); הפנים (כחלק הפונה); משמש בשלל רב של שימושים (כפשוטו ובהשאלה); וכן (עם תחילית של מילת יחס) כמילת יחס (לפני וכדומה) (EN)
• H6944 — קֹדֶשׁ (qôdesh, ko'-desh): מ־קָדַשׁ (qâdash) [H6942]; מקום קדוש או דבר קדוש; לעיתים רחוקות בהוראה מופשטת, קדושה (EN)
• H7130 — קֶרֶב (qereb, keh'-reb): מן קָרַב (qârab) [H7126]; בפשוטו: החלק הפנימי ביותר, כלומר המרכז, בין כפשוטו, בין בהשאלה ובין בשימוש תוארי (ובייחוד עם מילת יחס) (EN)
• H8034 — שֵׁם (shêm, shame): מילה קדומה (אולי ליתר דיוק מן שׂוּם (sûwm) [H7760] לפי רעיון של מקום מוגדר ובולט; השווה שָׁמַיִם (shâmayim) [H8064]); כינוי, בתור סימן או זכר לייחודו של אדם; ומכאן במשתמע כבוד, סמכות, אופי (EN)

הפניות צולבות לפסוק

• אֶתֵּ֤ן — ויקרא 17:10, איגרת פטרוס הראשונה 3:12
• וּלְחַלֵּ֖ל — ויקרא 18:21, יחזקאל 20:39, האיגרת השנייה אל הקורינתים 6:16
• טַמֵּא֙ — במדבר 19:20, יחזקאל 5:11, יחזקאל 23:38-39

הפניות הדדיות (13): ויקרא 17:4, ויקרא 22:2, ויקרא 23:30, במדבר 15:30, דברים 31:16, מלכים ב 21:6, ירמיה 21:10, ירמיה 23:30, יחזקאל 14:8, יחזקאל 15:7, עמוס 2:7, מלאכי 2:12, האיגרת הראשונה אל הקורינתים 3:17

נושאים קשורים · מתורגם מאנגלית

• Torrey’s: טומאה
• Nave's: אלוהים; עבודת אלילים; מולך; קרבנות; עונש; תברואה